ההוא מהמסדרון

ההוא מהמסדרון

יש משהו נחמד בבלוג הזה, שאף אחד לא באמת מגיע אליו.

בפייסבוק אין באמת פרטיות, כולם רואים ושומעים וממהרים וכל זה.

אז פה אני יכול לשיר לצעוק ולרייר ולא יהיה לזה הד או תפוצה.

אז את התמונה הזו צילמתי באסף הרופא, אחרי שהשתחררתי מאשפוז לבדיקה. הכל בסדר,  אני רק צריך להזכר מחדש כיצד נרגעים.
עושה קצת מדיטציה, חוזר לצלם.
רוצה לחזור לצלול, מקווה שזה משהו שיקרה בקרוב ליומולדת המתקרב.

טיול לילה

עוד ארבעה ימים יום הולדת עגול. 40.
בדרך כלל אני עף על ימי הולדת. בינתיים אני די מתקשה להרגיש חגיגי.
ביום האחרון של השנה ביליתי עם ג’וניור לילה בבית חולים לאחר שהאובך חנק אותו. עכשיו יותר טוב, אבל הוא עדיין חלוש ולא במיטבו.

סבתא נפלה, בפעם המי יודע כמה, אך בפעם הזו נגמר לה המזל. היא שברה את עצם הירך.
בימים הספורים שחלפו היא מדרדרת מול עינינו ועושה רושם שלא נותר לה הרבה זמן.
היא מאושפזת במחלקה סיעודית שנחשבת טובה אך נראית כמו הגיהנום של דנטה, עם שפע של דוגמאות לסבל שפעם היו בני אדם.
היום אחרי הביקור אצלה, אחותי שאלה אותי איך שרדנו את הפעמים הקודמות עם אבא במחלקות דומות לזו.
עניתי לה שאז הייתה לנו תקווה, אז לא נתנו לזוועה הזו לנגוע בנו. זו לא הייתה הזוועה שלנו.
ועכשיו זה כן.
זה קורע את הלב לראות אדם אהוב סובל ולהבין שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו זה המוות.

לפני יום הולדת 40, הבנתי לראשונה בחיי כי המוות לפעמים הוא המתנה הטובה ביותר שאפשר לאחל לאדם.

ייתכן שבעוד כמה ימים ארגיש שאני רוצה לחגוג, אבל כרגע זה ממש לא שם.

אין תמונה.