הרבה יותר ממאתיים מילים זבל – על זבל הפעם

הרבה יותר ממאתיים מילים זבל – על זבל הפעם

יש לי שכן נחמד שאנחנו נפגשים אחת לכמה ימים בחדר הזבל. הוא כל פעם משועשע מזה שאנחנו נפגשים רק עם זבל ביד בחדר האשפה, זאת למרות שהוא השכן מהדלת מולי, כך שיכולנו פשוט נניח לדפוק על הדלת לקפה קטן, נניח.

עם השכן בדלת לידו אני דווקא כן שותה קפה וגם מסתכל בהערצה על העוגות של אשתו, קונדיטאית ושוקולטיירית מוכשרת, אבל על זה באחת הפעמים הבאות.

חזרה לשכן עם הזבל. היום בבוקר נפגשנו אחרי מסע נצחון קטן ומשמעותי שלי.
היום פרעתי חוק.
הורדתי את הזבל, שתי שקיות של זבל טרי ונוטף, ועוד שק כתום אחד של אריזות לפח המחזור הכתום. זה של האריזות, דה.
אנחנו בעיצומם של חגים וביום שבת, אז כפי שניתן היה לשער, בבניין כה עמוס משפחות צעירות עם ילדים כמו שלנו, חדר האשפה היה עמוס למדי, ומישהו שלא קרא את ספר החוקים שחילקה העירייה, החליט להשליך את אוסף בקבוקי המשקה הגדולים לפח הכתום ולא למקום המיועד לו, הכלוב הגדול של בקבוקי הפלסטיק שנמצא במרחק 20 מטרים מחזית הבניין – יענו התעצל והעדיף לחסום את הפח הכתום עם השיט הלא נכון.
ואז אחזה בי רוח המרדנות. וידאתי טוב טוב שהשכנה מהבניין ממול תפנה את השטח. ובלי להתבלבל, הלכתי בצעד מהיר לעבר הבניין הסמוך, זה ששני הפחים הכתומים עומדים להם בכיף מחוץ לחדר האשפה ונראים מזמינים במיוחד.
מים גנובים ימתקו ופחי המחזור של הבניין השכן היו ללא מחסום הגומי השחור הדביק והמגעיל שאני שונא. רוקנתי את השקית הכתומה לפח הכתום והרשתי לעצמי לצעוד חזרה תוך כדי ריקוד נצחון קטן בלב.

שם כמובן פגשתי את השכן מהדלת מולי, שהזכיר לי שאנחנו תמיד נפגשים בחדר הפחים. “כמו גברים אמיתיים” אמרתי לו והתחלתי לשיר לו את השיר שאבא שלי תמיד היה שר לאמא “זבל זבל לך”, בכל פעם שהיא הזכירה לו שהזבל זו האחריות הבלעדית שלו בבית.

בשבוע שעבר, קצת לפני או אחרי שהורדתי את הזבל אצלה בבית, אמא סיפרה לנו בפעם המי יודע כמה את הסיפור של איך היא אילפה את אבא להוריד את הזבל.
זה היה בסוף עוד יום, ואמא שלי שעבדה במשרה מלאה ובמשרת עקרת הבית ואמא, הייתה צעירה ועצבנית. ואבא שלי היה צעיר ומעצבן, ולא נהג להזיז אצבע בבית אחרי שחזר מיום העבודה.
הפח לא הוצא החוצה כמה ימים, ואמא שלי ביקשה מאבא להוציא אותו.
הוא אמר לא עכשיו, את לא רואה שאני כבר בלי נעליים מול הטלוויזיה?
“תעיף עכשיו את הזבל או שאני מעיפה לך את כל הדברים החוצה”.
“לא את לא”.
אמא כמובן לא הייתה צריכה לשמוע את זה פעמיים, לקחה את הבגדים של אבא, את תעודת הזהות, הארנק, המפתחות של האוטו, הסיגריות והעיפה את הכל מהחלון החוצה. ארבע קומות ללא מעלית.
אבא הבין כנראה שאם הוא לא מוריד את הזבל הוא יהיה הדבר הבא שעף מהחלון, ולקח בריצה את הזבל המרקיב.
מרוב ריצה הוא נפל במדרגות וכל הזבל נפתח ונמרח שם ואם אני זוכר נכון מהסיפור של אמא, היא די הייתה מבסוטית לראות אותו מנקה שם את כל הג’יפה שהוא עשה שם.

בכל מקרה, אחרי האפיזודה הזו, אבא נהיה חייל ממושמע ותמיד הוריד את הזבל בשנייה שהתבקש. אולי אפילו בהתנדבות, אבל אני לא נעול על זה.
בשלוש השנים האחרונות לחייו אבא כבר לא יכול היה להוריד את הזבל. אבל על זה בפעם אחרת.

תגובות פייסבוק
2018-09-15T14:08:32+00:00

Leave A Comment

נהניתם מהפוסט? בואו נישאר בקשר
הצטרפו כמנויים וקבלו עדכון על פוסטים חדשים
הרשמה
תנו לזה צ'אנס, תמיד אפשר לבטל את ההרשמה אם זה לא מתאים
סגירה